האסלאם דת מונותאיסטית 

האסלאם דת מונותאיסטית
עומר אמין מסאלחה

ראשית הדת
מוחמד בן עבדאללה, נביא האסלאם ועל-פי האמונה המוסלמית, הינו אחרון הנביאים. אביו מת עוד בטרם נולד, ואמו מתה כשהיה ילד קטן. לפיכך גדל מוחמד בבית סבו (עבד אל-מוטלב), ולאחר מכן בבית דודו, (אבו טאלב). בגיל ה-20 לחייו, נישא הנביא מוחמד ל-(ח'דיג'ה), אשה עשירה כבת 40, שעסקה במסחר (העיר מכה הייתה מרכז סחר בינלאומי חשוב באותה תקופה).הנביא מוחמד לא נשא אישה אחרת כל עוד ח'דיג'ה הייתה בחיים והיא הייתה הראשונה שהאמינה בשליחותו. על-פי מסורת זו זכה הנביא מוחמד להתגלות אלוהית בגיל 40, בעת שהתבודד במערה מחוץ לעיר מכה. על-פי סיפור זה בא המלאך גבריאל (בערבית: ג'יבריל) אל מוחמד הנביא, וציווה עליו לקרוא ממגילת משי, שמסר לו. הדברים שהיו כתובים במגילת המשי הם, על פי המסורת, הפסוקים הידועים כ"סורת אל-עלק".מוחמד אסף קבוצה של מאמינים סביבו, ביניהם אשתו ח'דיג'ה, וכן אבו בכר, עמר בן אל-ח'טאב ועלי בן אבי טאלב (בן דודו). אשר היו המאמינים הראשונים באסלאם ולימים מלאו תפקידי מפתח בהנהגתו. עשירי מכה (שהיו עובדי אלילים), רדפו את המאמינים הללו עד אשר חייהם נעשו בלתי-נסבלים. בעקבות הרדיפות הבין מוחמד ומאמיניו,כי עליו לעזוב את מכה. מוחמד הוזמן לעיר (ית'רב), היא (אל-מדינה), על ידי שני השבטים הערביים אשר גרו שם. הם קיבלו עליהם את הנהגתו וקיוו שיוכל לפשר בסכסוך ששרר ביניהם . בשנת 622 עזב מוחמד את מכה בחשאי והיגר לאל-מדינה, מה שמכונה "ההג'רה" , שממנה מתחיל מניין השנים באסלאם. תושבי אל-מדינה אשר סייעו למוחמד נקראו "אנצאר" שפירושו "התומכים"). באל-מדינה נהנה מוחמד הנביא מתמיכה ומהגנה, והחל לעצב את הדת המוסלמית ולקבוע בה כללים. באל-מדינה גרו יהודים, ויש סימנים לכך שמוחמד למד את מנהגיהם ואמונותיהם וניסה לשלב חלק מהם באסלאם. הנביא מוחמד כתב את "חוזה האומה" ( עהד אל-אמה), שבו ביטל את הסכסוך בין השבטים והכריז על כל המאמינים המוסלמים כעל אחים אשר המלחמה ביניהם אסורה. את המלחמות ניהלו המוסלמים הראשונים בעובדי האלילים, שכן ראו בביעור האלילות מצווה חשובה.הנביא מוחמד התגורר באל-מדינה עד מותו בשנת 632 לספירה, במהלך השנים האלה הצליח הנביא לגבש קהילה מוסלמית חזקה, לכבוש את העיר מכה ולאסלם אותה. עם מותו היו המוסלמים הקבוצה החזקה ביותר בחצי-האי ערב. הנביא מוחמד לא קבע לעצמו יורש, אחרי מותו, נבחר אבו-בכר, ל-"ח'ליף" יורש ,אשר נמנה על קבוצת המאמינים הראשונים ממכה. סמכויותיו של הח'ליף היו רק בתחומים החילוניים: ארגון מדיני, צבאי וכלכלי. המוסלמים מאמינים כי הנבואה פסקה עם מותו של מוחמד. מינוי אבו בכר לח'ליפה היה למורת רוחם של תומכי עלי בן אבי טאלב, שהיה בן-דודו וחתנו של הנביא מוחמד (הוא היה נשוי לפאטמה, בתו של הנביא). תומכי עלי ראו בעלי יורש טבעי לנביא מוחמד, והם יצרו סיעה מתבדלת בתוך הקהילה המוסלמית, שכונתה "שיעה". השיעים מאמינים עד היום כי מוחמד קבע את עלי ליורשו עוד בחייו באירוע שהתרחש ליד המעיין "ח'ם" (ע'דיר ח'ם). אירוע זה נחגג בקהילות השיעיות בחודש השנה המוסלמית "דו-אל-חג'ה". לאחר מותו של הח'ליף אבו בכר מונה עומר בן אל-ח'טאב לח'ליף השני. בן אל-ח'טאב פיקד על מסעות הכיבוש הגדולים של האסלאם שבמהלכם נכבשו שטחים עצומים באסיה ובאפריקה. צבאותיו של עומר הכניעו את צבאות פרס והאימפריה הביזנטית וכבשו את פרס, מסופוטמיה, סוריה, מצרים, צפון אפריקה וספרד. כיבושים אלו יצרו תהליך ארוך והדרגתי של התאסלמות העמים במזרח-התיכון, במרכז אסיה ובצפון אפריקה. תהליך זה, שהתחולל בעקבות היווצרות האימפריה המוסלמית, נמשך כמה מאות שנים. העמים המקומיים שעד אז דיברו יוונית, ארמית-סורית, קופטית, ברברית ושפות אחרות, אימצו בתהליך שנמשך כמה מאות שנים את השפה הערבית ואת התרבות הקשורה בה. בסופו של דבר הם התמזגו בשבטים הערביים, כך שנוצר מרחב עצום שבו שולטות השפה הערבית והתרבות הערבית. יורשו של עמר בן אל-ח'טאב היה עות'מאן בן עפאן . תקופת שלטונו לא אופיינה באירועים דרמטיים, אולם נעשה צעד חשוב נוסף בגיבוש האסלאם - העלאת הקוראן על הכתב. הנביא מוחמד נהג להשמיע את דברי הקוראן בעל-פה, כנאומים, ותלמידיו שיננו את הדברים מבלי להעלותם על הכתב. עם מותם של רבים מתלמידיו של הנביא, ציווה עות'מאן להקים ועדה שתאסוף את כל הגרסאות הקיימות בעל-פה, תבדוק את אמינותן (כלומר, אילו מהן אמנם נשמעו מפי מוחמד), ותעלה את האמינות שבהן על הכתב. המפעל הזה הביא לאיסופו בכתב של הקוראן, כלומר, קביעת גרסה אחידה, כתובה, שאין להוסיף עליה, אין לגרוע ממנה ואין לשנות בה דבר. בעקבות מפעל זה החלה להתפתח שיטת כתיב אחידה לשפה הערבית, שכללה, בסופו של דבר, גם סימני תנועות, וסימנים מבחינים בין אותיות שצורתן דומה. הערבית של הקוראן נחשבת דוגמה לשפה תקנית הן מבחינת סגנונה והן מבחינת הכתיב שלה. בשלהי תקופתו של עת'מאן התגלעו סכסוכים בינו לבין קבוצות מוסלמיות אחדות, והוא נרצח בביתו בעודו קורא בקוראן. כיוון שמת תוך כדי קריאת הקוראן הוא נחשב שהיד. בעקבות הרצח התמנה עלי בן אבי טאלב כיורשו של עת'מאן לשביעות רצונם של השיעים, אולם הוא לא הצליח להוריש את התפקיד לבניו.
השריעה באסלאם "ההלכה"

האסלאם הוא בעיקרו דת הלכה המבוססת על מצוות מעשיות. ההלכה המוסלמית מכונה "שריעה" ("דרך הישר"). בדומה להלכה היהודית היא מכוונת את צעדיו של המאמין בכל מקום ובכל זמן, למן הלכות הנישואין ועד להלכות ההתנהגות בשירותים. אין הפרדה בין הדת לבין החיים - הקוראן הוא תורת חיים. מעל לכול, חייבים המוסלמים בשמירה על חמש מצוות מרכזיות, הקרויות "חמשת עמודי התווך של האסלאם". שהם בעצם חמש מצוות מרכזיות המחייבות כל מאמין מוסלמי: אמירת ה"שהאדה" (האמונה באל בורא עולם, ובמוחמד נביאו), תפילה, צום חודש רמדאן, עלייה לרגל למכה, ומתן צדקה. מוסלמי אשר אינו מקימן, ספק אם הוא יכול עדיין להיקרא מוסלמי. דבר חשוב הוא, מפני שאדם שנולד מוסלמי וחוזר בו מדת האסלאם נקרא (מורתד). בפועל, לא מקובל לגנות מוסלמי שאינו מקיים את המצוות באופן סדיר, אלא אם הוא מתריס כנגד הדת. הרוב המכריע של המוסלמים אינם יכולים לעמוד במצוות החג'- העלייה למכה, וגם העיר עצמה אינה יכולה לקלוט מספר גדול כל כך של עולים לרגל, כך שהמוסלמים מקבלים בהשלמה את העובדה שמצווה זו אינה מקוימת על ידי רוב המוסלמים. מצוות נוספות שמאפיינות את האסלאם הן האיסור על אכילת בשר חזיר (יש המרחיבים את האיסור גם לבשר סוס ובעלי-חיים אחרים), איסור על שתיית יין (יש המרחיבים איסור זה על משקאות אלכוהוליים בכלל), מצווה על שחיטת בהמה או עוף למאכל ואיסור על המתתם בדרך אחרת (בשר שנשחט על-פי דיני האסלאם, ונמצא ראוי לאכילת מוסלמים, מכונה "חלאל"). דיני המאכלים המותרים והאסורים מופיעים, בין היתר, ב- "סורת אל-מאידה, הסורה ה-5), פסוקים 3 - 4.
שורשי ההלכה המוסלמית, "אוסול-אלפיקה" או "אוסול-אשריעה", נחלקים לפי המוסלמים לארבע מקורות, ויש הגורסים שקיימים חמישה מקורות, כדלקמן:
א. הקוראן - התורה שבכתב. הכוונה הן לחומר המשפטי המפורט בקוראן (דיני אישות,ירושה, וכיוצא בזה) והן לפסוקים כלליים, שמהם אפשר להסיק מסקנות חדשות בדרכים שונות.
ב. "אל-סנה אנבויה", דברי ומעשי הנביא: התורה שבעל פה, כלומר ספרות החדית', אשר הוכרה כמתארת את אורח חיי הנביא, שראוי לחקותו עד כדי הפנמה. הסונה או "הפיקה" מכילה את כל הלכות התורה שבעל פה ואילו "החדית'" הוא רק חלק מהם אשר מדבר כאמור על אורחות חייו של הנביא מוחמד.
ג. אל-קיאס- במקרה שאין תשובה מפורשת או מספקת בקוראן או בסנה, מותר חפש תשובה במקור קיאס או במקור הבא שיוצג. אל-קיאס הוא ההיקש, האנלוגיה, דהיינו - הסקת מסקה הגיונית על סמך כתוב מפורש בקוראן או בסונה, או על סמך ניתוח העילה המתקבלת על הדעת לכתוב מפורש מסוג זה. למעשה אין זה אלא חלק מן הראוי, שיקול הדעת ההגיוני, שלא נתקבל כשורש מוכר ועצמאי. פסיקת אל-קיאס נחשבת למין שיקול דעת רציונלי, אך מוגבל על ידי המסורת הכתובה.
ד. אל-אג'מאע- הסכמת הכלל. עקרון זה הוא מיוחד במינו, ובצורתו זו אינו מצוי, כפי הנראה, בשום דת אחרת, אין צורך לכינוס המוסלמים או חכמי הדת, על מנת לשמוע את פסיקתם פה אחד, על עניין מסוים. המדובר בהסכמה שבדיבור, במעשה ובשתיקה - לנוהג או אמונה שהשתרשה בחברה המוסלמית והפכה לחוק ומנהג מחייב.האג'מע היה מנוף חשוב להתפתחות השריעה באסלאם, ונתן אפשרות לסגל לעצמו חידושים חשובים, כגון ההסתגלות לעידן המודרני טכנולוגי: (רדיו, קולנוע, כלי תחבורה חדשים ועוד...). . כוחו של האג'מע הלך וגבר על שאר שורשי ההלכה עד שהפך ליסוד חשוב בהלכה המוסלמית.

ה . לארבעת השורשים המוכרים הללו נוהגים להוסיף שורש חמישי הנקרא "עורף" או "עאדה", כלומר מנהג המקום. באימפריה המוסלמית הגדולה היה הכרח להשאיר מקום מסוים למנהג וגם לשיפוט המקומי בכל אזור נכבש, מעין השיפוט הבדווי העצמאי בתוך תחומים מסוימים ומוגבלים בשיפוט המדינה. כוחו של הערף היה גדול מאוד. במקרים רבים סתר הערף את ההלכה המוסלמית המפורשת ובמקרים אחרים הוסיף עליה חובות, שאינן אלא מנהג. כך, למשל, קיימת מצוות נקמת הדת במסגרת הערף באזורים רבים, אף על פי שנאסרה במפורש על ידי הקוראן. דיני הירושה על פי הערף שונים מאוד מדיני הירושה על פי הקורא.

הפלגים באסלאם
האסלאם מפולג לשני פלגים עיקרים: סונה, שנחשבת לאורתודוכסיה של האסלאם וכוללת כ-90 אחוזים מהמוסלמים, והשיעה ("שיעה" מקבילה בערבית לסיעה), שהתפצלה מהסונה עקב חילוקי דעות על הנהגת האסלאם לאחר מות הנביא מוחמד.

הסונה: הוא הזרם המוסלמי המרכזי והגדול ביותר במשך 1,000 שנות קיומה של דת האסלאם. "סונה" פירושו בערבית נוהג, אורחות חיים. המושג סונה משמעותו הפנמת אורחות החיים של אבות השבט. במסורת המוסלמית הפכה המילה למציינת את הרגלי החיים של הנביא מוחמד, שמצווה על כל מוסלמי להפנימם ולדבוק בהם. בסונה נכללו המנהגים והדעות של העדה המוסלמית בראשיתה, ולמעשה היא התקבלה כתורה שבעל-פה של האסלאם, וכפרשנות המוסמכת לתורה הכתובה של האסלאם - הקוראן. השיעה: הזרם השני בגודלו באסלאם. משמעות המילה "שיעה" היא "סיעה". המשותף לכל השיעים הוא האמונה שיורשו החוקי של הנביא מוחמד הוא חתנו ובן-דודו עלי אבן אבו טאלב, ושהשלטון בעדה המוסלמית חייב להיות בידי צאצאיו. בימי-הביניים התפלגו כמה תת-פלגים מן הזרם השיעי המרכזי, אבל רובם נעלמו. אלה שנותרו עד היום הם בעיקר בני היזדיה, שמושבם בתימן, ובני האסמאעיליה, שמושבם בהודו. גם העלווים הם פלג של השיעה, השולטים בסוריה למרות היותם מיעוט קטן. הזרם השיעי המרכזי, שמאמיניו מרוכזים בעיקר באיראן ובדרום עיראק, נקרא אמאמיה. באיראן, בבחריין ובעיראק יש רוב שיעי מוחלט. בלבנון השיעים הם רוב בקרב המוסלמים, והם מונים כ-40 אחוזים מכלל האוכלוסייה. בדרום לבנון הם מונים כ-80 אחוזים מכלל התושבים. האוכלוסייה המוסלמית הפלסטינית במדינת ישראל, בגדה המערבית ובעזה, ברובה המכריע סונית, בראשית שנות האלפיים החלה להתארגן בכפר דבוריה קבוצה שיעית, עד עתה קשה לאמוד את מספרה במדויק.